|
|
המים - סיפור חיים מאת: אמיר חלמיש
מדבר
שממה. חום. שמש יוקדת. מליוני עיניים מיואשות
מביטות אל השמיים - ומתפללות בלי מילים. הגרון
כבר יבש מזמן. רוב
האנשים בהו נכחם וספרו את השעות שנותרו להם
מאז חלוקת המים האחרונה והסופית.
בתי החרושת, מפעלי החשמל והאנרגיה,
התקשורת העולמית - כולם נדמו כבר לפני חודשים
רבים. לא היתה בהם כבר תועלת, כי המים אזלו מעל
פני האדמה.
מדינות רבות כבר מזמן אינן קיימות בעקבות
מלחמות ארוכות ועקובות מדם על מקורות המים
האחרונים. פגרים רבים של בעלי חיים ובני אדם
פזורים ושרועים על פני המדבר, שפעם היה איזור
פורה ושופע יערות גשם עבותים ומלאי חיים.
רוחות חמסין פראיות מנשבות במשבים איומים,
המטלטלים בחוזקה הן את המתים והן את אלה שסופם
קרב.
כל פני הרקיע מכוסים באובך צהבהב כבד,
והאויר מלא אבק ורוחש מליוני סוגים של חרקים
מזמזמים ועוקצניים להחריד. נראה שהם היחידים
הנהנים מהסעודה האחרונה... מכיוון
האופק מתקרב בצעדים איטיים אדם. הוא עובר בלאט
בין האנשים והגופות, מבטו מלא רוך, אהבה וכאב
למראות הזוועה והסבל. פֹה מלטף ראש רכון של
גבר גוסס, שם נוגע ברכות בכתף שמוטה של אישה
שאפסו כוחותיה. הוא עובר והולך הלאה. בדרכו
הוא רואה ילד הוזה ונותן לו את טיפת המים
האחרונה שברשותו. וכך הוא ממשיך, כשבזרועותיו
שוכבת ילדה קטנה ותשושה לחלוטין הישנה שינה
טרופה. האדם
לא חושב על דבר. הוא יודע בליבו, הוא מרגיש
בבטנו, ורגליו מובילות אותו ישר ישר, הלאה
הלאה, והסיוטים והמראות המתגלים לעיניו
עוברים כסרט ללא סוף. מזה שלשה ימים לא אכל ולא
שתה ורק הרגיש כי הוא מתקרב...
עוד יום עבר בצעידה במדבר, ואז האדם החל
לטפס במעלה ההרים האדירים שאין עליהם שביל או
סימן, ודרכו ארוכה וקשה בעודו נושא את משאו
היקר בזרועותיו. לא היתה זו בתו, אלא ילדה שפגש
במדבר, ילדה שבראותה אותו ביקשה בשקט ובתקוה
שיקח אותה איתו אל המים. באמצעו
של היום הלוהט בין אבני המדרון התלול הופיע
ניצנוץ, הבזק קל. קול של פכפוך קל נשמע, ולפתע
פרץ מהסלע שמעל ראשו זרזיף מים דקיק. האדם
מיהר ומילא את כד החרס היבש והשקה "בואי
ונודה לאמא-אדמה ולאלוהינו על המתנה הנפלאה
שקיבלנו", אמר לפתע האדם לילדתו, ושניהם
עצמו עיניהם בדממה. זו הפעם הראשונה ששמעה את
קולו. מסביב
כבר לא נראו גופות, וחרקים כבר לא עקצו
וזימזמו סביבם - בגלל הגובה הרב שבו היו. לפתע
הבחין האדם בשביל צר שהזמין אותו לצעוד בו.
האדם התמלא לפתע באנרגיה וחיוניות - אולי גם
בעקבות המים ששתה - והחל לצעוד בשביל במשנה
מרץ. הלילה ירד על כדור הארץ הלוהט. שעות
ארוכות צעד בדממה בחושך מוחלט והילדה
בזרועותיו. לאט לאט שככה הרוח והחשכה גברה,
ותחושה של קרירות החלה להיות מורגשת באויר.
לפתע עצר בבהלה, הילדה התעוררה גם היא - וליבה
החל פועם במהירות. קול רך ומתוק של אישה בקע
מהאפלה: "ברוכים הבאים אל המים". בהיסוס
המשיך האדם להתקדם, אך הקול הנעים הגביר
בטחונו. האדם התקדם לאט בלי לראות דבר, וככל
שהתקדם יותר החל אור חיוור עדין מאוד להפציע
ולמלא את החלל בהדרגה. הם מצאו עצמם הולכים
בתוך מערה עצומת מימדים. ככל שהתקדמו גבר במעט
האור, ולעיניהם נגלה מראה מרהיב של אגם מים
ענקי במרכזה של מערה, שקשה היה לאמוד את
מימדיה. דמויות רבות החלו להיראות לצד האגם:
אנשים ונשים ישבו או עמדו בקבוצות או ביחידות,
וילדים צחקו, שיחקו והתרוצצו בשאננות. עם זאת
אפפו שקט עמוק ושלווה את
כל המקום. האדם
פנה לאחור, והנה יצאה לקראתם מתוך החשכה אשה
יפה וקורנת בעלת שיער שחור וארוך וחיוך רחב על
פניה. היא קרבה אליהם ללא חשש ואמרה: "ברוכים
הבאים אל המים אנשים יקרים ואהובים". היא
הושיטה להם כד חרס מלא מים, ובידה השניה הציעה
להם כיכר קטנה של לחם. "כיצד
ידעת שנבוא?" שאלה הילדה. "באותו אופן שאת
ידעת לבקש מהאדם שייקח אותך אל המים, ובאותו
אופן כפי ששניכם ידעתם להגיע לכאן." - ענתה
האשה והמשיכה: "פשוט ידעתי עמוק בתוכי שאתם
מגיעים, רציתי לקבל את פניכם - ולהיות חלק מכם."
דמעות של התרגשות נקוו בעיני השלושה, והם
נעמדו מחובקים בחוזקה וברגש שעה ארוכה. הם
החלו לטייל בדומיה לאורך האגם. האנשים שפגשו -
גם הם לא דיברו. אין צורך במילים ולא בדיבורים.
כולם נראו בעלי עוצמה, אהבה, שקט פנימי. ניתן
לחוש גם בעצב גדול וכבד בלבם על כל מה שקורה על
פני האדמה. "לכל אדם יש את הבחירה שלו"
הסבירה לילדה, "האנשים שלא באו הנה, היתה
להם בחירה אחרת - הביטחון החומרי החיצוני, ולא
הקשב הפנימי, האמת הפנימית של נשמתם הקשורה
בחוזקה לנשמת אמא-אדמה המזינה". "ומדוע
נעלמו המים מעל פני האדמה?" הקשתה הילדה,
שהיה לה מאוד קשה לעכל ולהבין את רצף המאורעות
המזעזעים שעברה. "מכיוון שהמים הולכים עם
החיים, והחיים הולכים עם הנשמה" היתה
התשובה. המשיכה האשה ושאלה את הילדה: "ומה
קרה לנשמות של בני האדם במקום שממנו באת,
ילדתי?" שתקה הילדה רגע קט, ואז צצה בתוכה
תובנה: "הם כאילו שכחו או עזבו את הנשמה
הפנימית, הטובה והנותנת, וכל מה שרצו היה
להצליח לקחת ולקבל, ללא גבול, כמה שיותר, בלי
להתחשב. הם לא ידעו לאהוב - ורק האדם הזה",
הצביעה הילדה בעיניים זורחות על האדם שמולה,
"הוא יודע לאהוב ולתת, והוא הביא אותנו
לנשמה של המים". כעבור
שלש שנים החלו הראשונים לצאת מהמערה.
שלג
לבן ירד בחוץ. והיתה
קשת בענן. ורוח
אלוהים מרחפת על פני המים. ויהי-בוקר,
ויהי-ערב, יום אחד. 31/05/2001 אמיר
חלמיש
אשמח
לקבל תגובות:
Sadnaoteva@Gmail.com
|
|
|
Email: Sadnaoteva@Gmail.com יצירת קשר טלפון: 046781480 0505778321
|
את ילדתו
והרווה את צמאונו. מיד עם הזדקפו כדי להמשיך
בדרכו, נעלמה הנביעה והסלע התייבש מהחום,
כאילו לא נבעו כאן מים מעולם. הילדה חיבקה את
צווארו בתודה ובביטחון, והוא ידע - כן, זו הדרך,
וזה אכן הכיוון.
האושר החל גואה בלבו של
האדם, והילדה שעל זרועותיו השתחררה בבת אחת
מאחיזתו, החליקה לאדמה הרכה ורצה בשמחה הישר
לזרועותיה של האישה. הם התיישבו יחד, אכלו
ושתו. "כולם הגיעו לכאן באותו האופן - כמוכם:
בודדים, או בקבוצות מאוד קטנות. המים קראו לנו
לכאן לִחיות", אמרה בשקט. "בהמשך המערה
ישנן עוד מערות גדולות פי כמה עם אגמים וימים,
ובתוכם שלל בעלי חיים, שאיש אינו יודע כיצד
הגיעו לשם, והם חיים בהרמוניה ומחכים בתקווה
כמונו לחזור אל פני האדמה. כנראה, גם אותם
הביאו המים בדרכיהם המסתוריות, כפי שכולנו
הוּבלנו לכאן."
